החלטה בתיק בר"ע 3317/07

דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה. להלן הנימוקים שביסוד החלטה זו:

1.         המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית כנגד המבקשים וכנגד המשיבה הפורמלית, שהיא חברה הרשומה במדינת טנסי בארצות הברית.

ההחלטה נשוא הבקשה דנן ניתנה בבקשת המשיבה, כי ייקבע על-ידי בית המשפט שהמצאת כתב התביעה למבקש מס' 1 (להלן - " המבקש"), המתגורר בישראל, מהווה גם המצאה כדין למשיבה הפורמלית.

בית משפט השלום (כב' השופטת שירלי רנר) נענה לבקשת המשיבה, והחליט, כי המשיבה תמציא את כתב התביעה למשיבה הפורמלית באמצעות המבקש, לאחר שמצא כי המבקש מורשה לפעול מטעמה של המשיבה הפורמלית במובן הוראת תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - " התקנות"). על החלטה זו מבקשים המבקשים לערער.

2.         טענתם העיקרית של המבקשים היא, כי לא היה מקום ליתן למשיבה היתר להמציא את כתב התביעה למשיבה הפורמלית אל מחוץ מתחום השיפוט, באשר לא התקיימו התנאים שנקבעו בתקנה 500 לתקנות, וכפועל יוצא מכך גם לא היה מקום לקבוע, כי ניתן להמציא את התובענה למשיבה הפורמלית בדרך של מסירתה למבקש. 

ביסוד הטיעון הנ"ל מצויה ההנחה, לפיה כאשר מדובר בנתבע זר, הרי שגם אם יש לו בישראל "מורשה בהנהלת עסקים" (במובן תקנה 482(א) לתקנות), נדרש היתר מכוח תקנה 500 לתקנות להמצאת התובענה אל מחוץ לתחום השיפוט.

הנחה זו עומדת בניגוד להלכה הפסוקה. בהחלטת כב' השופט ש' לוין ברע"א 39/89 ג'נרל אלקטריק קורפ נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762, הובהר, כי כאשר הנתבע אינו נמצא בישראל, אך על-פי התקנות ניתן להמציא תובענה שהוגשה נגדו למי שנחשב ל"ידו הארוכה" והמצוי בארץ - ההמצאה "תחשב בת-פועל ללא צורך בהגשת בקשה לפי תקנה 500, ממש כפי שהמצאה לתייר שהגיעה באקראי ארצה היא המצאה כשרה, אפילו אין בינו או בין התובענה לבין מדינת ישראל כל קשר ואף אם לא ניתן היה לקבל נגדו צו להמצאה מחוץ לתחום השיפוט" (עמ' 767, מול האות ג').

על הלכה זו חזר כב' השופט א' רובינשטיין בהחלטתו ברע"א 11822/05 פיליפ מוריס נ' אל-רואי ואח', אשר הוזכרה על-ידי המבקשים כאילו היא תומכת בעמדתם, תוך ציטוט חלקי ומטעה של האמור בהחלטה זו. כב' השופט רובינשטיין ציין, כי הפסיקה הרחיבה את תחולת ההוראה שבתקנה 482(א) לתקנות והיא אינה נתפסת עוד כמתייחסת לסוגיות של סמכות מקומית בלבד, אלא גם ל"מצבים חוצי גבולות", כאשר הרעיון שביסוד הגישה המרחיבה נובע מכך שהרחבת הפעילות הבינלאומית ושכלול אמצעי התקשורת והתנועה, מצדיקים לחשוף גורם זר לתביעות בארץ בה הוא מנהל עסקיו ולהמציא את התביעה לידי מי שפועל בשמו באותה ארץ. לענין זה ראו גם החלטת כב' הרשם ש' ברוך בבש"א (מחוזי-ת"א) 10560/07, ת"א 1341/07 פוטו טרה אינק נ' רון ואח'.

נמצא, כי לצורך המצאת כתב בי-דין לנתבע זר, שנעשית באמצעות "מורשה" שלו הנמצא בישראל, אין התובע צריך להראות כי ניתן לקבל צו להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט על-פי המבחנים הקבועים בתקנה 500 לתקנות. בנסיבות אלה אין צורך להתייחס לטענות המבקשים לפיהן המשיבה לא היתה יכולה לקבל היתר המצאה לחו"ל לפי התקנה הנ"ל.

3.         מכאן לשאלה, האם היה בית משפט השלום יכול לקבוע כי המבקש הוא "מורשה" של המשיבה הפורמלית, במובנו של מונח זה בתקנה 482(א) לתקנות.

נראה, כי תמצית טענות המבקשים בענין זה היא, כי לא הונחה לפני בית המשפט תשתית עובדתית שעל יסודה ניתן היה לקבוע את הקביעה האמורה. בגדר כך נטען, כי היה צריך לאפשר למבקשים לחקור את המצהיר מטעם המשיבה (כפי שהתבקש במפורש בתשובת המבקשים לבקשת המשיבה).

אלא שגם בענין זה לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא, אשר קבע, כי גירסת המשיבה "לא נסתרה", ובדין קבע קביעה זו.

בתצהיר שתמך בבקשת המשיבה נאמר, כי המבקש חתם בשם המשיבה הפורמלית על ההסכם שבינה לבין המשיבה, ואף אישר בכתב, על גבי אותו הסכם, כי הוא מוסמך לפעול בשם המשיבה הפורמלית לצורכי כריתת אותו הסכם (סעיף 18 לתצהיר). עוד נאמר בתצהיר, כי למיטב ידיעת המצהיר, המבקשים משמשים כמורשים לפעול מטעם המשיבה הפורמלית (סעיף 16), וכי המשא והמתן שקדם לחתימה על ההסכם נערך בישראל (סעיף 23).

המבקשים, בתשובתם לבקשת המשיבה, תשובה שלא נתמכה בתצהיר, כלל לא חלקו על העובדות הנ"ל. בגדר טענת המבקשים, לפיה ההמצאה למבקש אינה יכולה להיחשב כהמצאה למשיבה הפורמלית (סעיף 6 לתשובה), לא נטען דבר וחצי דבר באשר לעובדות שפורטו לעיל, והמצביעות על הקשר שבין המבקש לבין המשיבה הפורמלית. המבקשים לא הכחישו עובדות אלה ולא טענו לקיומן של עובדות אחרות הסותרות אותן.

בנסיבות אלה צדק בית המשפט, כשקבע, שטענות המשיבה (בסוגיה הנ"ל) "לא נסתרו". העדר מחלוקת עובדתית בנושאים אלה מצדיק מתן החלטה ללא צורך בקיום דיון וללא חקירת המצהיר מטעם המשיבה (המבקשת בבית משפט קמא).

אכן, כאשר גירסאותיהם של בעלי הדין מכחישות זו את זו, אין להימנע מקיום חקירה נגדית של המצהירים. בהעדר הכחשה לגבי העובדות שניתן היה לבסס עליהן את ההחלטה, אין כל צורך בקיום חקירה. החקירה מתחייבת רק "מקום שהגירסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין" (רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26, בעמ' 34).

גם אין מקום להתערב במסקנת בית משפט השלום לפיה, על-פי מבחן "אינטנסיביות הקשר" שבין המבקש לבין המשיבה הפורמלית, יש לראותו כ"מורשה" שלה לצורך תקנה 482(א) לתקנות, מה גם שהמבקשים כלל לא טענו לענין זה. כפי שנקבע גם ברע"א 11822/05 שהוזכר לעיל, "'מבחן אינטנסיביות הקשר' לענין תקנה 482(א) נקבע משכבר בפסיקה והוא ביסודו ענין של דרגה". עוד נפסק, כי "מורשה" כאמור אינו בהכרח "שלוח" מהבחינה הטכנית, אלא יש לבחון האם קיימת בין השניים דרגת קשר שמעידה על כך, שסביר להניח שהמורשה יידע את הנתבע בדבר ההליכים (בש"א 10560/07 הנ"ל, והאסמכתאות שפורטו שם).

לנוכח העובדה, שהמבקשים כלל לא הכחישו את העובדות שהיו כלולות בתצהיר שתמך בבקשת המשיבה ואשר ביססו את מהות ומידת הקשר שבין המבקש לבין המשיבה הפורמלית, היה בית משפט השלום רשאי לקבוע, כי המבקש הוא בגדר "מורשה" של משיבה זו. ראינו, כי על-פי עובדות אלה המבקש חתם בשמה של המשיבה הפורמלית על ההסכם עם המשיבה, עשה זאת בישראל והצהיר כי הוא מוסמך לפעול כאמור.

4.         בכל יתר טענות המבקשים אין כל ממש: